חוק יחסי ממון, החל על זוגות שנישאו מיום 1.1.1974 ואילך, קובע כי במעמד איזון המשאבים הרכוש המשותף אותו צברו צדדים במהלך נישואיהם ועד למועד הקובע, יתחלק ביניהם באופן שווה. כן נקבע בחוק כי מסך הרכוש המשותף ינוכו החובות שצברו הצדדים מסך הזכויות, והיתרה, ככל שתיוותר, תתחלק ביניהם. קביעה זו נועדה לפשט את חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ע”י קביעת עקרונות ברורים לחלוקת זכויות וחובות.
ההיגיון העומד במרכז החוק הינו כי חובת שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים כגון משכנתא וכו’ הם בדרך כלל משותפים מאחר והם נוצרו כתוצאה מניהול משק משותף.
עם השנים התפתחה בפסיקה התייחסות לחובות שונים כאלו המוגדרים חובות שאינם משותפים על אף שנצברו במהלך החיים המשותפים.
כך לדוגמא ניתן לציין חוב שנוצר בגין פעולה קניינית לאחר הפירוד או חוב שצבר אחד מבני הזוג בגין הימורים או בגין בגידה.
הערה- בית המשפט העליון הביע עמדתו ביחס לשיתוף בחובות אישיים של אחד מבני הזוג מפי כב’ השופט קיסטר בע”א 677/71 דוד נ’ דוד פ”ד כ”ו(2) 457 וכדלקמן:
“…בשיתוף כללי בין בני הזוג, כאשר כל הכנסות בני הזוג מכל סוג נכנסות לקופה המשותפת, וכל רכישת נכסים היא משותפת, ואף כל העסקים מתנהלים על חשבון משותף של שני בני הזוג בני הזוג, וכן הוצאות המשפחה משתלמות מאותה קופה משותפת, הרי בדרך כלל כל החובות הם חובות משותפים – לפחות ביחסים בין בני הזוג והם מוטלים עליהם בחלקים שווים.
ברם ייתכנו חריגים. דוגמא להוצאות כאלו הן הוצאות שהוצאו בהפרת נאמנות, כגון הוצאות הבעל להחזקת פילגש”.
הכלל האמור הוחל ביחס לזוג שחלה עליו הלכת השיתוף בנכסים, להבדיל מאיזון משאבים שבחוק יחסי ממון, אולם הלכה זו הוחלה גם על זוגות שנישאו לאחר שנת 1974 [ראה פסק דינו של כבוד השופט דרורי בעניין ע”מ (מחוזי י-ם) 821/05 ש.א נ’ ש.ג ואח’ ([פורסם בנבו], 12/11/06) ופסקי הדין המובאים שם בעמ’ 42 ואילך].
על בסיס קבע בית המשפט לענייני משפחה בתמ”ש 15485/03 כיהטוען להוצאות של בן הזוג השני עבור מאהב/ת (ככל שיוכח קיום מאהב/ת) אינו צריך להוכיח כל הוצאה שהוצאה לצורך כך, במיוחד כאשר הצד השני מודה כי הוציא הוצאות מסוג זה. במקרה כזה עובר הנטל לצד המממן, ככל שזה יטען כי ההוצאות בפועל היו נמוכות מהוצאות להם טוען הצד השני, וככל שיש לו הוכחות לכך.
נטל ההוכחה- בפסק דין ע”מ (מחוזי י-ם) 821/05 ש.א נ’ ש.ג ואח’ ([פורסם בנבו], 12/11/06) קבע כבוד השופט דרורי לעניין נטל ההוכחה כך:
“לא מקובלת עלי גישת ב”כ המערער כי בעניין הוצאות הפילגש יש להטיל על האישה החוקית את נטל הראיה כמה כסף הוצא מתוך החשבון המשותף עבור מימון אותה פילגש. לטעמי מאחר והמידע בדבר ההוצאות עבור הפילגש נמצא בידיו של הבעל, עליו להביא את האינפורמציה לבית המשפט. משלא עשה כן, מוסמך בית המשפט לפסוק סכום גלובלי על פי מעין שודא דדיינא”
נטל זה מחייב את הנתבע להסביר בצורה מפורטת את כל תנועות הכספים המשותפים באופן שישלול את הטענה כי הכספים הוצאו מן הקופה המשותפת לטובת אשה אחרת אחרת ניתן יהיה לפסוק לחובתו סכום גלובלי.
מכאן החשיבות הקריטית שבאיסוף המידע. ככל שיינתנו הוכחות ופירוט מורחב של ההוצאות הקשורות בהליך הבגידה סכום ההשבה יהיה גדול אף יותר.