הגמרא במסכת כתובות בדף מ”ז ע”ב עוסקת במקורן של חובות הבעל כלפי אשתו מן התורה: שאר, כסות ועונה. בהמשך הסוגיה בדף מ”ח קובעת הגמרא כלל עקרוני לגבי חיובי הבעל כלפי אשתו: “עולה עמו ואינה יורדת עמו”. מקורו של דין הוא במסכת שמחות פרק ג’ הלכה ה’: הכלה יוצאה בין בכבוד בית אביה בין בכבוד בית חמיה, מפני שעולה עמו ואינה יורדת.
לכן, כאשר בני זוג מתחתנים, הם מתחייבים זה כלפי זה התחייבות המקבלת תוקף משפטי בחתימתם על שטר הכתובה. הבעל מתחייב לספק לאישה: “שארה“- מזונות, “כסותה” – ביגוד, הנעלה וקורת גג, “ועונתה“- מצוות עונה. היינו תשמיש. במקרה של גירושין, מזונות האישה נקבעים על פי העיקרון “עולה עימו ואינה יורדת”, לפיו האישה תוכל להמשיך באותו אורח החיים שאליו הורגלה במסגרת הנישואין או בבית הוריה לפני הנישואין, ולא תיאלץ לרדת ממנו.במילים אחרות פשוטות יותר ההלכה קובעת עיקרון לפיו על הגבר לשמר את רמת החיים של האישה אליהם היא התרגלה. הקושי מתחיל במצב בו הגבר ירד מנכסיו ואין לו אפשרות מעשית לקיים לאשתו את רמת החיים אליה התרגלה במקרים כאלו הקובע הוא מבחן פוטנציאל ההשתכרות ולא ההשתכרות בפועל