על פי ההלכה היהודית מעשה הנישואין בין בני הזוג מקים זכויות וחובות. כשם שלאישה יש חובות כלפי הבעל מעצם מעשה הנישואין כך לבעל יש חובות כלפי אשתו מעצם מעשה הנישואין.
אחת החובות הנזכרות בהלכה היא החובה של הבעל לזון ולפרנס זוהי חובה מוחלטת.
מהם הגורמים המרכזיים שיש בהם כדי להשפיע על גובה המזונות אותם יש לפסוק לאישה?
-
הכנסותיו והוצאותיו של הבעל
-
יש לאפיין מה הם צרכיה של האישה
-
יש לאפיין מהם הכנסותיה של האישה כגון הכנסה מעבודה רווחים מעסקים וכד'.
עוד יש לדעת כי הכלל ההלכתי וכפי שנראה בהמשך הדברים הוא הכלל: "עולה עמו ואינה יורדת" שמשמעותו שעל הבעל לספק לאשתו מזונות בהתאם לרמת החיים שבה חיו שניהם יחד טרם מועד הקרע.
הוראות החוק
2. (א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו יהודי או מושלמי או דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן-זוגו, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה
סעיף 2 (א) לחוק מחיל את המקורות המשפטיים אשר בדין האישי כלפיי יהודים, וממנו יונק הדין האישי- המשפט העברי- את תוקפו המהותי כלפי אזרחי היהודים (ראו פה: ע"א 51496/78 פלוני נ' פלוני, פ"ד לג(2), 505
הערכאה המוסמכת
תביעה למזונות אישה יכולות להתברר הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני.
פרמטרים שיש לבחון על מנת שיהיה ניתן לקבוע את שיעור המזונות שייפסק:
-
יכולת השתכרות הבעל.
במסגרת זו יש לבחון לא רק את הכנסתו של הבעל ממשלח ידו אלא גם ממקורותיו האחרים (ככל ואלו קיימים).
במילים אחרות, יכולתו של הבעל לצורך קביעת היקף המזונות ושיעורים אינו נקבע אך ורק על-פי הכנסת בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו כגון: ביטוח מנהלים, חסכונות, כספים שהגיעו כתוצאה ממכירה של רכוש ועוד.
נזכור שהבעל מחויב לשלם לאשתו כפי רמת החיים אליה היא הורגלה ובהתאם לדיון ההלכתי לפיו האישה עולה עמו ואינה יורדת. מכאן יובן גם כי לא תישמע כל טענה לגבי היקף עבודת הבעל שעה שהוא יצהיר כי הוא עובד רק מספר שעות מצומצם וממילא הכנסתו אינה גבוהה. עוד צריך לדעת כי כל עוד צרכי האישה מסופקים לה אין הבעל חייב למכור את רכושו על מנת לאפשר לה רמת חיים גבוהה יותר ממה שחיו בה הצדדים.
2. רמת החיים של בני הזוג.
כאמור, עולה עמו ואינה יורדת כאשר עצם הנישואין יוצר את חובות הבעל כלפי אשתו כאשר חלק מחובותיו אלו הוא מתחייב לספק לאישה מדור ומזון.
בבחינת רמת החיים יש לבחון את מקום מגורי בני הזוג, היקף ההוצאה על משק הבית ועוד. ברם, כאשר בני הזוג חיו בצמצום וברמת חיים מינימאלית על הבעל יהיה לזון את אשתו בהתאם לאותה רמת חיים בה חיו בני הזוג
כללים אלו יפים גם לעניין שאר הדברים הבאים בגדר מזון ומדור כגון כסות, כלי בית ומדור.
3. הכנסותיה של האישה
לפי הדין העברי מעשה ידיה של האישה שייכים לבעל. וכשם שהאישה זכאית למזונותיה מבעלה כך הבעל זכאי ל- "מעשי ידיה" של האישה.
בדין העברי ישנו כלל לפיה האישה רשאית לוותר על מזונותיה ובתמורה אינה מעבירה את מעשה ידיה לבעלה כלל זה נקרא בהלכה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלל נוסף שחשוב להכיר הוא הכלל לפיו אם האישה יוצאת לעבוד רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותייך" חשוב להדגיש! הבעל אינו יכול לחייב את האישה לצאת לעבוד ולזון את עצמה.
צריך לדעת שכפרקטיקה משפטית לעיתים ממליצים לאישה לעשות הפסקה מהעבודה כך שהבעל יחויב במזונות אשתו. במקרים אלו יכול הבעל לומר לאשתו "צאי מעשה ידיך במזונותיך" תוך סטייה מההלכה הנהוגה לפיו הבעל לא יכול לכפות את האישה לצאת ולעבוד. ואולם, יש לבחון כל מקרה לגופו.
במקרה בו האישה חדלה לעבוד עקב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם לכן וזאת כדי להכניס את ידה ל"כיס העמוק" של הבעל או כדי "הלכעיסו" – עסקינן בחוסר תום-לב משווע של האישה – ועל-כן ראוי לשקול סטייה מן ההלכה שאין כופים את האישה לעבוד ראו: ע"א 638/04 ח' ר' נ' ב' ר', פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.05); ע"מ (יר') 177/99 אילון נ' אילון, תק-מח 2000(1), 8801 (2000); תמ"ש 1053/03 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.06)}.
השתכרות נמוכה או מוגבלת
במקרה שבו השתכרותה של האישה נמוך או מוגבל יחויב הבעל בהשלמת המזונות באופן חלקי ראה למשל ע"א 85/90 אורי רחמים נ' רות רחמים, תק-על 90(3), 787 (1990); ע"א 808/88 אמנון גרוס נ' צביה גרוס ואח', תק-על 90(1), 467 (1990).